סיפורה של חניכה אמיצה

המכתב שכל נערה מתבגרת חייבת לקרוא – סיפורה של חניכה אמיצה

נכתב בעילום שם על ידי חניכת צוות הלביאות

תמיד הייתי ילדה תחרותית עם שאיפה להצטיין ולהיות הכי טובה בכל דבר שאני עושה.
כשהגיע השלב בילדות שבו מתחילים לראות הבדלים פיזיים בין בנים לבנות ובין בנות לבנות, אי שם בכיתה ה או ו, הבנתי שככל הנראה אני לא אצליח להגיע ראשונה בכל הריצות, הקפיצות והתחרויות. יש סיכוי יותר מסביר שאגיע באמצע או "לא עלינו" לקראת הסוף.
מה לעשות, רצה הגורל ונולדתי לגנים קצת פחות אתלטיים ועם תחביבים שהם יותר לשיר ולנגן ופחות לעשות התעמלות קרקע או לרקוד.
מה עשיתי? הטלתי ווטו על המקצוע והלכתי. ממש פיזית, הלכתי. עשיתי טובה שהגעתי לשיעורי ספורט וכשהיו מבחנים בריצה, הלכתי.
לא הצלחתי להסביר לה את ההרגשה ש20 בנות יוצאות לריצה ואני ב10 שמאחורה. הסתכלתי תמיד על ה10 הראשונות ורק במקרה הן גם היו אלה היפות, הפופולאריות ואיך לא, הרזות. לא הסכמתי להשתייך ל"קבוצה האחרת".
העדפתי שיחשבו שאני לא יכולה לרוץ מאשר שידעו שאני לא טובה בזה. העדפתי נכשל על 80.
פחדתי להתמודד עם דבר שנראה היה שלעולם אהיה טובה בו.
כל השריטות האלה באו כמובן יחד עם חוסר ביטחון בנוגע למראה שלי והעובדה שתמיד שקלתי כמה קילו יותר מהממוצע ונראיתי גדולה, גם פיזית וגם גילאית, יותר מהבנות האחרות.
וכמו רוב הבנות שמגיעות לגיל ההתבגרות, עשיתי כל מיני ניסיונות לעשות ספורט, להיכנס לכושר, לסגור עם חברות יום קבוע לריצה שאף פעם לא החזיק יותר מפעמיים או לעשות מנוי לחדר כושר ל3 שנים שעד היום ההורים מתלוננים שהפסקתי ללכת אחרי חודש.
בכיתה י' כבר היה ברור למורה לספורט שאני לא אעבור את הבגרות, "לא כי את לא יכולה, כי לא אכפת לך!" והיא לא הבינה שזה לא שלא היה לי אכפת, כנראה שהיה לי אכפת יותר מלרוב הבנות האחרות! אבל אני פשוט שנאתי את זה. וזה דרש ממני התמודדות הרבה יותר רגשית ומנטלית מאשר פיזית. היא פשוט לא הבינה.
על הקונספט של כושר קרבי של כושר קרבי שמעתי בכיתה י' כשאחד התלמידים הבוגרים בבית הספר עשה לנו איזושהי הרצאה בכיתה, אבל ממש לא ייחסתי לזה חשיבות והיה לי ברור שזה לא בשבילי, ממש לא בשבילי. בתחילת כתה י"א הגיעו כל מיני מדריכים של קבוצות כושר ופתאום נהיה סביב זה איזשהו עניין בשכבה. ושוב, הייתי בטוחה שזה לא בשבילי.
ואז התחילו לעלות לי מחשבות כמו "רגע, ומה יהיה בצבא? " או "אם אומרים שזה חשוב, אולי זה באמת חשוב?".
הקבוצה הראשונה שהגיעה אלינו לבית הספר הציעה רק קבוצה מעורבת של בנים ובנות- "אנחנו מאמינים שאשה יכולה לעשות בדיוק מה שגבר יכול לעשות". אותי כל הפמיניזם הזה לא ממש עניין- אני, לא עושה, ספורט, עם בנים, גם אם יתהפך העולם. לא רק בגלל התחושה הזאת שאת מזיעה ומכוערת ובוחנים כל תנועה שלך, אלא כי היה לי ברור שבשבילי, שלא עשיתי ספורט 5 שנים, אני פשוט לא אעמוד בקצב של בנים שמתכוננים לגיבוש סיירת מטכ"ל וזאת תהיה חוויה משפילה, מתסכלת ומביכה.
הקבוצה השנייה שהגיעה הייתה מיועדת רק לבנים- "אנחנו מכינים לסיירות, לא מעצבים ומחטבים בנות נוער". שוב, לא בשבילי.
ואז הגיעו אסף ומאיה מקבוצת "A TEAM" שהיו הראשונים שהצליחו לגרום לי להקשיב. אמנם כשהם אמרו משפטים כמו- "אין אחת שלא מסיימת אימון", או דיברו על "אחווה הדדית" ו"קבוצה שמרימה אותך", הייתי דיי סקפטית, אף פעם לא האמנתי לסיפורי סינדרלה, אבל משהו בדברים שלהם גרם לי לרצות לנסות, להאמין שיש סיכוי שאמצא מקום אצלם.
אז אמרתי, בואו ננסה, רק כדי להבין את הרעיון ושמרתי לעצמי את האופציה להמציא איזושהי פציעה ברגל למקרה שיהיה קשה מידי וארצה לעוף משם.
אז הגעתי לאימון ניסיון ובדיעבד אני בכלל לא זוכרת את רמת הקושי, רק את התחושה שאני פשוט בשוק שסיימתי.
ואני לא אשקר, מנגנוני ההגנה שפיתחתי עם השנים פרצו פעם אחרי פעם- בכיתי, הפסקתי לרוץ, המצאתי פציעות ובעיות.
אבל פה ההבדל, אף אחת לא הסתכלה עליי כאילו אני פחות טובה, אף אחת לא ריחמה עליי, כולם רצו לעזור לי, לכולן היה אכפת שאסיים את הריצה, שאתגבר, שאצליח. הבכי לא עשה עליהן רושם, רק הצורך בכתף תומכת.
ויגידו מה שיגידו על זה שבנות יכולות לעשות מה שבנים יכולים, אולי צודקים אולי לא. אבל מה שאני למדתי ב"A TEAM" שאין דבר יותר חזק מאחווה וחברות בין בנות, בין צוות של בנות.
בשום מקום אחר לא תמצאי מישהי שיודעת בדיוק מה את מרגישה, שמכירה את הקושי שאת חווה, שמזדהה עם החוסר ביטחון והפחד אבל שגם יודעת להרים אותך ולרוץ אתך את כל הדרך עד הסוף.
בשום מקום אחר לא תמצאי מישהי שיורדת בריצה 200 מטר כדי לעשות אתך שוב את העלייה שנראית לך כל כך בלתי אפשרית. לא כי לה קל, כי היא יודעת כמה קשה לך.
ומאז אני בצוות הבנות של "A TEAM" במודיעין.
ומה אני אגיד לכם, אני עדיין לא מאמינה בסיפורי סינדרלה. אבל אני מאמינה בעבודה קשה.
וכנראה שלא אהיה מדריכת ספורט בצבא או ארוץ מרתון סתם ככה לכייף. אבל אני כבר לא מפחדת להתמודד עם קושי, או להיעזר במישהו אחר, או לדעת שזה שאני מגיעה בריצה לא בין הראשונות, לא הופך אותי לפחות טובה או חזקה או מוערכת או אהובה.
והכי חשוב, למדתי שאת הכח והעזרה שאני הייתי זקוקה להם וכל כך הרבה בנות העניקו לי, אני יכולה להעניק לבנות אחרות, שנמצאות היום בדיוק איפה שאני הייתי לפני שנתיים.
ובגלל זה היה לי חשוב לכתוב לכם ולהציע לכם ללכת לנסות, אולי תתאהבו, כמוני.
נ.ב עברתי את הבגרות בספורט עם אחלה ציונים. ואותה מורה, נתנה לי 100.